בית אנטון איוב (בית הביל"ויים) שכונת נווה עופר – תל אביב
מהות הפרויקט: תיעוד וחיזוק
סטטוס: הושלם
שנת התחלה: 2006
יזם: נתיבי איילון
תאור הפרוייקט:
תיעוד המבנה
תכנית לחיזוקים ושמירה בזמן העבודות על הרכבת ועל הכביש (20) בסמוך למבנה.
רקע:
בית אנטון איוב הוא נקודת המפגש בין שני מאורעות היסטוריים שלכאורה אין ביניהם כל קשר.
ממוקם בדרום שטחה המוניציפאלי של תל-אביב יפו כיום, על גבול העיר חולון. המבנה נמצא סמוך לדרך יגאל אלון – כביש מספר 20 ובקרבת בית החולים וולפסון.
בית אנטון איוב היה בית פרדס הממוקם מדרום-מזרח לעיר יפו. בפרדסו של איוב התגלה לראשונה התפוז מזן השמוטי ובביתו קבעו ראשוני הביל"ויים את מקום משכנם הראשון בארץ ישראל. כאן הם התגבשו, כאן הם נפגשו לראשונה עם תרבות המזרח, מכאן יצאו לעבוד את שדות ביה"ס החקלאי מקווה ישראל ומכאן הם נפוצו מאוחר יותר לישובים אחרים בארץ.
חשיבותו של בית אנטון איוב, המכונה גם "בית הביל"ויים", נובעת ממספר גורמים: היותו אחד מבתי הפרדס – "הביארות" – האחרונים שנותרו כמעט בשלמותם בסביבות יפו, בפרדס שהקיף את הבית התגלה זן התפוז שהפך במהרה לסמלה המסחרי של יפו. כאן שהו הביל"ויים עם הגעתם לארץ ישראל וכאן פיתחו את תפיסת עולמם. אך יותר מכל, חשיבותו של מבנה זה על סביבתו, נובעת מהחיבור המרתק בין כל אלה.
מתחם המגורים של משפחת איוב כלל את האגף הקיים כיום וכן אגף נוסף – מבנה משק שממנו ככל הנראה לא נותר דבר. על-פי מפות שונות האגף הצפוני שרד עד לפחות 1945.
אחת השאלות היא היכן בדיוק השתכנו חברי קבוצת הביל"ויים שכן ברור כי שכרו שני חדרים בלבד בכל האחוזה (כך לפי ש. בן-ציון, בלקינד וחיסין). במסמכים ההיסטוריים לא נותר ציון מדויק לכך. עם-זאת נותרו מספר תיאורים, כתובים ומצולמים, העשויים להוביל לאיתור המקום.
מחקירת המבנה כיום ומהשוואה לתצלומים הישנים, תיאורי חיסין ובן-ציון ומניתוח מפות ותצלומי-אויר עולה כי אגף המגורים של הביל"ויים הוא האגף הדרום-מערבי של המבנה, אשר צוין בסקר הראשוני של רשות העתיקות בטעות, תוספת עד 1924.
לפי דעתנו חלק זה של המבנה היה כבר קיים לפחות ב- 1880 וכי בו שכנו הביל"ויים.
המרפסת המתוארת על-ידי חיסין ובן-ציון נראית בתצלומים ההיסטוריים, בהם ניתן עדיין לזהות את המקום, ולהשוות אותו לתיאורים ההיסטוריים.
בית אנטון איוב מספר את אחד הסיפורים היותר מרתקים של העיר יפו ומבטא באופן שאין שני לו את המפגש בין החלוצים הציונים לבין התרבות המקומית ששרידיה הולכים ונמחקים לנגד עיניינו.